סיפורים של תקווה: חודש המודעות לסרטן השד בשמיר

מריה גואררו

בעניינים עסקיים, אני תמיד מנסה להשיג איזון בין קשיחות, החלטיות ורגישות לסביבה שלי. בחיי הפרטיים, אני נותנת יותר מקום לרגשות שלי ומנסה להיות נוכחת וקשובה.

שמי הוא מריה גואררו, אני בת 38 וגרה במדריד עם בעלי ובתי, אלבה. אני אופטומטריסטית ואופטיקאית אשר עובדת במחלקת השיווק של שמיר משנת 2007. אני רוצה לשתף אתכם בחלק אישי מחיי, שקרה לפני כ- 5 שנים כאשר אובחנתי כחולה בסרטן השד.
זו הפעם הראשונה שאני כותבת על נושא זה. דיברתי על כך עם משפחה, חברים וקולגות, איך מעולם לא כתבתי איך הרגשתי בנוגע לכך, ולכן אני מעט לחוצה לחשוף את המקרה.

כשהייתי בהריון עם בתי היפה, חשתי בבליטה בחזה שגדלה במהלך החודשים, אך לא הקדשתי לכך מחשבה באותו זמן כיוון שעברתי בדיקה כשנה וחצי לפני כן ונאמר לי שמדובר בציסטה שפירה, כך שהערכתי שזה מה שזה.

ב- 10 במאי 2015, בתי נולדה. לאורך 24 השעות הראשונות היא לא יכלה לינוק. בבדיקה שלפני השיחרור מבית החולים, אמרתי לרופא שישנם קשיים בהנקה, הוא בדק, הבחין בגוש, ואמר לי שהוא מעוניין לבצע כמה בדיקות לפני השחרור. האמנתי שהרופאים יגידו לי שיש לי ציסטה שפירה, אך במהלך אולטרסאונד השד הם היו שקטים מאוד ואח”כ החלו למלמל עם האחות. התחלתי להילחץ והבנתי שמשהו לא קשורה. הם אמרו לי שהם צריכים לעשות ביופסיה ואז הכל השתנה. פחדתי מאוד מהאבחנה וחשבתי, “זה לא יכול לקרות לי, לא עכשיו כשרק נולדה בתי”. חיי השתנו מהמאושרים לגרועים ביותר תוך 24 שעות בלבד.

זו הייתה שנה קשה עם מספר הליכים כירורגיים, ביניהם כימותרפיה, הקרנות ושיקום. למרות שהכאב הפיזי היה קשה מאוד, אני תמיד אומר שהגרוע מכל היה ההחלמה הפסיכולוגית. אף אחד לא מוכן למשהו כזה, במיוחד כשהתינוקת שלך נולדה זה עתה ואת מחזיקה אותה בזרועותיך. אבל הזמן עובר ואת מתחילה להתאושש, את חוזרת לעבוד ואת רוצה נורמליות. את מבינה שהחיים נמשכים ושכל יום שאנחנו חיים הוא מתנה. לקח הרבה זמן להגיע למסקנה הזו אבל גם ברגעים הגרועים ביותר, יש דברים טובים. עכשיו אני מעריכה יותר מתמיד כל שנייה ביום שאני מבלה עם משפחתי וחבריי, למרות שכעת אנו מתראים פחות בגלל COVID-19 האהבה תמיד נוכחת.

אני רוצה להודות לכל מי שתמך בי, שהיה שם תמיד, על כל החיבה שגיליתם ובעיקר לבעלי ולהורי, מכיוון שבסופו של דבר הם ליוו אותי לאורך כל המצב הזה יום יום ולמרות שאלה אנשים שנשכחים בדרך כלל, הם זקוקים לאותה אהבה ותמיכה כמו החולים. הבת שלנו גרמה לנו להמשיך ולרצות לחיות יותר מתמיד, אם כי גם בכינו הרבה כשהכל התחיל בגלל חוסר הוודאות האם הכל ילך כשורה או לא. התחושה הזו הייתה נוכחת תמיד והיה עלינו ללמוד לחיות איתה.

זה הסיפור שלי, וכל מה שאני יכולה להגיד לכם הוא שאם הרגשתם גוש, אל תניחו לו, הזמן לא לטובתנו וככל שנגלה את הסרטן מוקדם יותר, כך יהיה טוב יותר. החיים הם נפלאים, אנו מבזבזים זמן במחשבות על העבר ודאגות לעתיד ואנחנו שוכחים לחיות את ההווה.

ותודה לכל מי שהקדיש מזמנו לקריאת הסיפור שלי, החיים ממשיכים…